שְׁבָרִים / שושנה קרבסי

​

בְּשִׁעוּר חֶשְׁבּוֹן אֶחָד
בָּאָה עָלֵינוּ הַמּוֹרָה מֵאִירָה   
לְלַמֵּד שְׁבָרִים.
"אֶת הַשָּׁלֵם", כָּךְ הִסְבִּירָה 
נִתָּן לִשְׁבֹּר לַחֲלָקִים..."
וּבַשָּׁנִים שֶׁקּוֹלָהּ רָחַק מִמֶּנִּי 
לֹא אַחַת שְׁאַלְתִּיהָ בְּלִבִּי:

מָה יָדַעְתְּ אָז עַל שְׁבָרִים, הַמּוֹרָה מֵאִירָה?
עֵת קוֹלֵךְ הִתְרַסֵּק לְתוֹכִי:
"שׁוֹשַׁנָּה, הַאִם הִקְשַׁבְתְּ לְמָה שֶׁהִסְבַּרְתִּי?
הַאִם הֵבַנְתְּ אֶת נוֹשֵׂא הַשְּׁבָרִים?
וְנָא הַקְפִּידִי מְאוֹד
בְּשִׁעוּרֵי הַבַּיִת!"

"מָה יָדַעְתְּ עַל שְׁבָרִים, הַמּוֹרָה מֵאִירָה,
שֶׁאַתְּ בָּאת לְלַמֵּד אוֹתָנוּ שְׁבָרִים?
שֶׁאֲנִי יַלְדַּת שְׁבָרִים הָיִיתִי
וּבְקִיאָה בַּקַּלּוּת בָּהּ נִתָּן
לִשְׁבֹּר אַבָּא לִשְׁבָרִים
כְּשֶׁמְּפַטְּרִים אוֹתוֹ מֵהָעֲבוֹדָה
שֶׁל עֶשְׂרִים שָׁנָה,
וְכַמָּה קַל לִסְדֹּק סְדָקִים
וְלִפְרֹעַ בַּסְּדָרִים,
סְדָרִים דַּלִּים שֶׁהִתְקַיְּמוּ,
אֲבָל סְדָרִים.
וְכַמָּה קַל לְרַסֵּק 
כָּבוֹד שֶׁל אִישׁ 
מַחֲרִישׁ,
אֲשֶׁר סַךְ שְׁבָרָיו
רַב מִשֶּׁיָּכוֹל הָיָה לָשֵׂאת.

וְהָרִסּוּק, 
וְהַשְּׁבִירָה, 
וְהַפְּרָעוֹת בַּסְּדָרִים
עָשׂוּ אוֹתִי אָז לְתַלְמִידָה חָרוּצָה מְאוֹד
גַּם בְּשִׁעוּרֵי הָעִבְרִית 
כְּשֶׁלָּמַדְתִּי שֶׁהֵם מִלִּים נִרְדָּפוֹת
לְ"אַבָּא שֶׁאֵין לוֹ בְּמָה לָלֶכֶת לַעֲבֹד".